
לתשומת לב המעסיקים: זו הסיבה שהעובדים נוטשים אתכם
לא יודעים אם שמתם לב, אבל ישראל מתפטרת.
בעוד גלי ההדף של הקורונה הולכים ונמוגים, גל צונאמי אחר הגיע: גל עזיבה מרצון של עשרות אלפי אנשים. לא רק כאן, אלא בכל העולם.
משהו עובר על שוק העבודה, ומי שמוביל אותו אלה העובדים.
אנשים ונשים שנמאס להם מהפקקים, שעות העבודה הארוכות, בוסים מתעמרים וחוסר איזון צורם בין חיים לעבודה. מי שחזה את גל ההתפטרות היזומה הזו, הוא פרופ’ טל שביט, חוקר כלכלה התנהגותית וכלכלת אושר באוניברסיטת אריאל, שאין מאושר ממנו.
לא רק משום שזו העבודה שלו, אלא משום שהוא “חי בתקופה מרתקת. תקופה שנפלה לידינו החוקרים, ומאיצה תהליכים שראינו אותם קורים, והנה הם תופסים צורה אל מול העיניים”.
ברצינות? אושר משפיע על הכלכלה?
“יותר ממה שאנשים מבינים. כדי להסביר, בואי נשאל את זה הפוך: האם חוסר אושר משפיע על הכלכלה?
והתשובה: מדינה לא מאושרת היא מדינה חולה, וענייה.
למה?
כי אנשים לא מאושרים הולכים יותר לרופאים, לוקחים יותר ימי מחלה, עובדים באופן לא יעיל עם פריון עבודה נמוך, נשאבים לפשע ואלימות, וכל אלה, עולים הון למדינה.
לכן, מדינות התחילו לשים לב טוב טוב לנושא האושר, לא רק משום שאכפת להן מהאנשים אותם הן משרתות, אלא כדי שיוכלו להציג תוצאות טובות יותר בדוחות הממשלתיים.
וכמו במדינה, גם בתעשייה. המשוואה עובדת בדיוק אותו דבר: עובדים לא מאושרים, שחיים בתנאי לחץ ומתח במקום העבודה, הם עובדים שהולכים יותר לרופא, סובלים ממחלות, לוקחים יותר ימי חופש, מביעים חוסר אמון בארגון, לא שומרים לו אמונים, לא מתאמצים בשבילו ובגדול, גוררים את הארגון להפסדים.”
מישהו בחלונות הגבוהים שם לב למשוואה הזו?
“כן, אבל לא מספיק. בשנת 2012 האו”ם קבע, שבכל 20 למרץ יצוין יום האושר הבינלאומי.
הקביעה הזו נוצרה אחרי שנים רבות של מעקב אחר מדדי האושר, והבנה שאושר הוא לא רק מושג רומנטי, נחמד ורך. אושר, זו כלכלה יציבה וצומחת.
בהמשך להחלטת האו”ם, בכל שנה סביב ה-20 למרץ מתפרסמים דוחות בינלאומיים על סטטוס האושר ברחבי המדינה. גם בישראל, שממוקמת אגב, במקום גבוה: במקום ה-9 מתוך כ 150 מדינות.
את המחקרים האלה, מדינות מסוימות התחילו לקחת מאד מאד ברצינות, בייחוד כשהבינו עד כמה הסטטוס הזה משפיע על הכלכלה. ואז, הוגדר מדד חדש: אל”ג – אושר לאומי גולמי, שמתמקד ברווחה נפשית שעובד לצד התל”ג.
לדוגמה, יפן, נחשבת למדינה עשירה מאד, עם תל”ג גבוה ורמת אושר יחסית נמוכה.
אבל בברזיל, מדינה עשירה הרבה פחות מיפן, האל”ג גבוה בהרבה.
גם ישראל עוקפת את יפן במדד האל”ג, בזכות הגנום שלנו שמורכב מקהילתיות החזקה, המשמעות הגבוהה של החיים כאן, מערכת בריאות ציבורית חזקה, תוחלת חיים גבוהה יחסית ועוד שלל סיבות.”
רגע, אם ישראל מאושרת יחסית – למה אנחנו מתפטרים בהמוננו?
“גם כאן התשובה נעוצה בגנום הישראלי – הפחד מלצאת פראייר.
אנחנו חיים במזרח התיכון.
התמקחות זה חלק מהתרבות שלנו.
אנחנו אוהבים לסחור, אנחנו אוהבים לצאת עם ידנו על העליונה.
תראי אותנו מתמקחים בשווקים בדרום אמריקה ובמזרח.
למה זה קורה?
כי עם ישראל חטף לאורך דורות, או לפחות זה מה שכתוב לנו ב-DNA התרבותי.
לתחושתנו, אם לא נדאג לעצמנו, ואם לא נדאג אחד לשני – נחטוף מאחרים ואף נעלם.
וכשאנחנו מרגישים פראיירים – האושר שלנו נפגע”.
הבנתי. עובדים לא מוכנים לצאת פראיירים. זה פוגע באושר.
“בדיוק. כל מעסיק צריך להבין, שכשהוא מעסיק עובדים, הוא חייב להבין את התרבות שלהם.
את המקום מהם הם באים. והמקום מהם הם באים הוא: מגיע לי יותר.
אני לא אתן לך או לארגון ‘לדפוק’ אותי. זו ההישרדות שלי. אני והמשפחה שלי תלויים בזה.
אבל בגלל שהתעשייה תקועה במקום ארכאי, של פעם, אין עזיבה המונית, יש זריקה המונית.
אנשים זורקים על המערכת, על התפיסות הישנות, על השכר העלוב (ולפעמים, גם על שכר גבוה ותנאים מפנקים). אנשים זורקים על זה שמצפים מהם להיות זמינים כל הזמן, על זה שעושים להם טובה, ועל זה שרואים בהם עבדים.”.
קשוח. איפה אנחנו ביחס לעולם?
“במקום לא טוב. במדינות מתקדמות בהן העובד במרכז, הרגולציה עשתה את השינוי.
בצרפת ופורטוגל חוקקו חוקים שאסרו לפנות לעובדים בשעות הפנאי.
שימי לב – על בסיס חוקים, לא על בסיס של רצון טוב של המעסיק. הרגולטור הוא זה שאמר – עובדים הם לא עבדים. ואם התעשייה מתייחסת אליהם ככה, זה פוגע במדיניות הממשלתית והורס את התוצאות שלנו.
אז הם החליטו לטפל בנושא, וכך Work-Life Balance הפך למושג נורא חשוב בעולם.
מה שהגיע מהרגולטור זלג לתעשייה, והנה את יכולה למצוא בחברות רציניות תפקיד חדש: מנהלי אושר ארגוני – Chief of Happiness Officer. (CHO)
אבל שלא תטעי. אין פה התייחסות צינית, שלוקחת איזה מנהל רווחה ומלבישה עליו טייטל מתוק.
זה תפקיד רציני, שלוקח את העובדים וחוקר אותם: את התרבות שלהם, את ההעדפות שלהם בנוגע לפנאי, למשפחה, לחיים מחוץ לעבודה, ועל עוד המון מרכיבים בסביבה של העובד.”
ואיך אפשר בלי: הקורונה. מה התרומה שלה למהלך העולמי הזה?
אני והעמית החוקר שלי ד”ר אריק שרמן מהמרכז האקדמי רופין, חיים בתקופה מרתקת מבחינה מקצועית.
בשנתיים האחרונות, הקורונה האיצה תהליכים שחשבנו שיקרו רק בעוד 10 שנים, בכל מה שקשור לאושר ואיזון בחיים.
איך?
אנשים ישבו בבית. הלכו לחוף הים. ישבו, וחשבו על החיים.
גיבשו תובנה או שתיים ויצאו במסקנה ברורה: מה שהיה לא יהיה.
הייתי פראייר שנים רבות ולא עוד.
אין סיכוי שאני חוזר לבית החרושת בו חייתי כל חיי.
טעמתי אושר, טעמתי איזון, ואני לא חוזר אחורה.
התוצאה?
גל מטורף של עזיבה בכל הסקטורים, בכל העולם. ואם זה לא מספיק, לא רק שקשה לשמר את העובדים, קשה עוד יותר לגייס אותם.”
זה מוזר. אם כולם על חוף הים – ממה אנשים חיים?
“או. שאלה מעולה.
קודם כל – אנשים חיים, וחיים טוב. השאלה היא, איך את מגדירה ‘טוב’.
המושגים של פעם ל’טוב’ מתו. ‘טוב’ הוא לא בהכרח דירה ומשכנתא.
במקומם הגיעו מושגים חדשים: יותר זמן לעצמי. יותר זמן לתחביבים שלי. בטח ובטח יותר זמן למשפחה שלי.
אם פעם חשבנו שאנחנו יכולים להסתדר עם 100%, גילינו שאפשר גם עם 70%.
יש לי פחות, אבל אני חי חיים הרבה יותר טובים. יש לי יותר פנאי. יותר כיף לי. אני יותר עם המשפחה. זה שווה את ה-30% שאני מפסיד.
פתאום שמתי לב, שהרווחה הנפשית שלי עולה גם אם יש לי פחות כסף.
אז עובדים פחות ועושים חלטורות, מוצאים פתרונות ועושים השלמת הכנסה.
מוכרים עוגות בשישי, או הופכים את התחביב לעיסוק צדדי.
בקיצור? מסתדרים.
לצד זה, אנשים נהיו יותר מתוחכמים.
למדנו להזמין מוצרים ברשת, להשוות מחירים ולחסוך המון כסף.
למדנו להסתפק במועט.
ושום דבר לא קרה. השמיים לא נפלו, אלא ההפך. הלכנו לישון כל לילה יותר שמחים. יותר רגועים.”
כל הסדר השתנה, והתקבע לצורת עבודה אחרת. וזה ממש בסדר.
“נכון.
התפתחה כלכלה חלופית – כלכלת החלטורה (Gig economy).
אנשים עושים כל מיני עבודות.
חלקם מהבית באינטרנט. חלקם עובדים כמה שעות בבוקר, יוצאים להביא את הילדים ויושבים איתם, וחוזרים לעבודה בערב. פותחים מיזם קטן, מוכרים ומרוויחים.
פתאום אנשים הבינו, שמעבר לשכר, הם כמהים לגמישות. לזמן עם הילדים. לתחביבים. לספורט. לשבת עם חברים בשעה נורמלית. להגיע לדברים שחשבת להגיע אליהם רק בפנסיה.
כלכלת החלטורה מאפשרת להרוויח, לחיות טוב. אז לפעמים אני מרוויח יותר ולפעמים פחות, אבל לפחות – אני חי. אני בוחר. אני גמיש.
גמישות, זו מילת המפתח בסיפור החדש שנכתב כאן.
ואת זה, המעסיקים עדיין לא מבינים”.
לא כל התעשיות יכולות לספק גמישות. כמו תעשיית הרכב.
“נכון ומדויק. יש תעשיות שמחייבות נוכחות קשיחה.
לקוחות מצפים מהעובד במרכז השירות להיות נוכח בשעות העבודה ועוד יעבור די זמן עד שעובדים יוכלו לטפל ברכבים מהבית.
הבעיה היא, שמעסיקים נתלים במגבלה הזו, מרימים ידיים ומסירים אחריות.
בעוד שמה שצריך להיות, זה בדיוק ההפך!
המעסיקים חייבים לגלות יצירתיות.
ברגע שמחליטים לחשוב יצירתי, אין גבול לפתרונות. הנה כמה רעיונות שלי:
1 אפשר לעבור ל-4 ימי עבודה (ולהישאר במסגרת תשלום של משרה מלאה)
2 לעבוד במשמרות בוקר וערב (מה שאמור לעזור גם ללקוחות, שלא יכולים לוותר על הרכב בשעות היום)
3 לעבוד מהבית – בתפקידים שמאפשרים זאת (ויש לא מעט כאלה, גם בתעשיית הרכב)
4 לקבל יותר ימי חופש, שמפצים על הקשיחות בשעות העבודה”
אתה מציע פתרונות נחמדים ובעיקר – יקרים
“יקרים? תשאלי את המעסיקים היום, כמה עולה להם משבר הגיוס והשימור של העובדים.
הרבה הרבה יותר יקר מאשר כל הפתרונות למעלה ויודעת מה? אנחנו רק בקצה הקרחון.
המשבר הזה עוד יעמיק ויתרחב, ויעשה חמור וכואב מאד מבחינה כלכלית, לכל התעשיות וגם לתעשיית הרכב.
שנסכם? אני אומר דבר פשוט – המגמה העולמית היא מחסור עצום בעובדים.
זה לא תרחיש. זה קורה. היום.
מחסור בעובדים פוגע בשרשרת האספקה בעולם.
הפגיעה בשרשרת האספקה היא אחד הגורמים לאינפלציה הגואה בארץ ובעולם.
מה שהולך להכניס אותנו למשבר כלכלי לא קטן. אנחנו רואים איך הבורסה מתחילה להבין את זה.
ולכן, יותר ויותר מקומות עבודה כבר מבינים את הבעיה, ונאלצים (או בוחרים – תלוי מי עומד בקודקוד) לתת לעובדים את מה שהם מבקשים – גמישות.
ומי שלא – לא יהיה לו מחסור של עובדים, לא יהיו לו בכלל עובדים”.